וילה באוויר: כך הפכתי דופלקס בכפר סבא לבית שתוכנן בדיוק עבורנו

יש בתים שמתאהבים בהם בזכות התכנון המושלם, ויש בתים שמצליחים לגרום לנו לראות מיד את כל מה שהם עדיין יכולים להיות. הבית שלנו היה מהסוג השני.

כבר בביקור הראשון בדופלקס בכפר סבא הרגשתי שיש בו משהו מיוחד. הוא היה ריק, גדול, לבן באופן כמעט חריג ושטוף באור שנכנס דרך הוויטרינה הרחבה וריבוי החלונות. המרפסת הגדולה השקיפה אל האורות של כביש 531 ואל היישובים שמנגד, ויצרה תחושה של בית פרטי בגובה – מעין וילה באוויר, המשתרעת על פני כ־230 מ"ר בשתי קומות.

התאהבתי בו מיד. כאדריכלית וכמעצבת פנים כבר ראיתי בדמיון את הבית שהוא יכול להפוך להיות, אבל הדרך לשם דרשה תכנון מדויק, סדר עדיפויות והרבה סבלנות.

להפוך מגבלה להזדמנות תכנונית

לדירה היה חיסרון משמעותי, שכנראה גם הרתיע רוכשים אחרים: מרבית החלונות בקומה העליונה פנו אל חלל גג הרעפים של הבניין ולא אל החוץ.

במקום לראות בכך בעיה שאין לה פתרון, בחנתי מחדש את חלוקת הפונקציות בבית. הבנתי שהחדר המזרחי, היחיד בקומה העליונה שפונה החוצה, יכול להפוך לחדר השינה של ההורים. את יתר הקומה אפשר לייעד לחללים שבהם הנוף פחות משמעותי – חדר רחצה מרווח וחדר עבודה קטן ושקט.

כך נולד הרעיון להפוך את הקומה העליונה לממלכת ההורים, בעוד שלושת הילדים יקבלו חדרים אישיים בקומה התחתונה.

זו בעיניי מהות התכנון האדריכלי: לא להילחם במבנה הקיים, אלא להבין אותו, לזהות את הפוטנציאל שבו ולמצוא פתרון שמתאים באמת לאנשים שחיים בתוכו.

בית שנבנה בשלושה שלבים

כמו אצל זוגות צעירים רבים, חלק גדול מהתקציב שלנו הושקע ברכישת הנכס. לכן החלטנו שלא לשפץ את כל הבית בבת אחת, אלא לחלק את התהליך לשלושה שלבים.

החלוקה אפשרה לנו לתכנן לטווח ארוך, להתקדם בהתאם לתקציב ולהמשיך להתגורר בבית לאורך כל תקופת העבודות. כל שלב תוכנן כחלק מתמונה שלמה, כך שהבחירות שנעשו בתחילת הדרך יתחברו בהמשך באופן טבעי.

שלב ראשון: ממלכת ההורים

בשלב הראשון תכננו מחדש את הקומה העליונה.

המעבר בין החללים נבנה בהדרגה – מהציבורי והפחות פרטי אל האינטימי ביותר. בכניסה לקומה נמצא חדר עבודה מינימליסטי, המיועד בעיקר לפגישות זום ולרגעים שבהם אני זקוקה לשקט. אחריו ממוקם חדר הרחצה, ובהמשך חדר השינה.

על הרצפה הנחנו פרקט אגוז כהה, נעים וחם. זהו המקום היחיד בבית שבו בחרתי בפרקט, והוא עוזר להעניק לכל הקומה תחושה נפרדת, שקטה ומפנקת.

בחדר הרחצה שילבתי אריחים גדולים בגודל 120×120 ס"מ, אריחי לבנים בהנחה אנכית, שידת בירץ' מרחפת וארון מראה גדול.

לארונות מראה יצא עם השנים שם מעט מיושן, אבל בתכנון נכון הם יכולים להיות אלגנטיים, נקיים ושימושיים מאוד. מעבר לתחושת המרחב שהם יוצרים, הם מאפשרים להסתיר את כל התמרוקים והחפצים הקטנים שבדרך כלל מצטברים על משטח הכיור. אני אוהבת שלכל דבר יש מקום ושאפשר לשמור בקלות על חלל נקי ושקט מבחינה חזותית.

בחדר השינה ביקשתי ליצור תחושה של צימר שמגיעים אליו בסוף היום. הקירות חופו בטיח בוץ, ולצד המיטה תוכנן ארון גדול בעל חזיתות מראה בגוון אפור. המראה מכפילה את החלל ומחזירה אליו אור רך ומעט עמום. שידת מגירות רחבה מעץ בירץ', עם סדרה של ידיות עור, משלימה את השפה החומרית.

התקרה המשופעת והגבוהה, שעוקבת אחר צורת גג הרעפים, מדגישה עוד יותר את תחושת המרחב.

שלב שני: חדר שמתאים לכל ילד

לאחר שעברנו לקומה העליונה, יכולנו להתפנות לתכנון חדרי הילדים בקומת הקרקע. חדר אחד גדול במיוחד חולק לשניים, וכך נוצרו שלושה חדרים נפרדים.

המטרה שלי לא הייתה לעצב שלושה חדרים יפים בלבד, אלא ליצור לכל ילד סביבה שמספרת משהו עליו ותומכת בתחומי העניין שלו. בכל חדר, ארון הבגדים הפך לפריט המרכזי שסביבו נבנה העיצוב.

נעמי מחוברת לעולם האופנה, מציירת סקיצות ויוצרת דגמים. עבורה תכננתי ארון כחול עמוק שנמתח מתחת לגרם המדרגות ומשלב לוח שעם להצגת הסקיצות. חדר רחצה קטן שהיה צמוד לחדרה הוסב לחדר יצירה נסתר ונגיש, שבו היא יכולה לשמור את כל החומרים והכלים שלה.

תמר עוסקת בריקוד ומופיעה בלהקות תחרותיות. החדר שלה קיבל אופי בהיר, עדין וחגיגי, עם נעלי פוינט מעל המיטה ושולחן איפור בעל תאורה היקפית המזכיר חדר הלבשה של רקדנית. הארון נצבע בגוון אפרפר ושולבו בו ידיות עגולות מעץ בירץ'. מיקום הידיות יוצר מקצב א־סימטרי, כמעט כמו כוריאוגרפיה קטנה על חזית הארון.

דן אוהב את עולם הלחימה, ולכן שילבתי בחדרו שתי שידות לוקר צבאיות ממתכת. לצד זה היה חשוב לתת מענה גם לטקס השינה שלו. מכיוון שסיפור לפני השינה עוזר לו לעבור מערות לשינה, תוכנן בארון תא פתוח לספרים, בגובה נגיש ובמקום שבו אפשר לראות ולשלוף אותם בקלות.

אלה אולי נראים כמו פרטים קטנים, אך בעיניי הם אלה שהופכים חדר מעוצב לחדר שבאמת שייך למי שחי בו.

שלב שלישי: הלב המשותף של הבית

השלב האחרון התמקד בחלל הציבורי ובעיקר במטבח.

ביטלנו קיר שיצר מבואה צרה לחדרי הילדים ופתחנו את המטבח אל הסלון. המטבח, שהיה בעבר אורכי ומעט מנותק, הפך לחלל רחב ומרכזי המחובר ישירות לכל אזור האירוח.

בחזית המטבח רוכזו הארונות הגבוהים, המקרר, התנור, המיקרוגל ואזור אפייה הכולל נישה ייעודית למיקסר. הצלע הארוכה של המטבח המקורי הפכה למשטח עבודה רציף, ומעליו תוכננו ארונות אחסון עם תאורה נסתרת שמאירה את השיש.

בקצה הארונות השארתי נישה פתוחה לפריטים אישיים. בעיניי, התכנון האדריכלי יוצר את המסגרת, אבל החיים עצמם – הספרים, הכלים, האמנות והחפצים שנאספים בדרך – הם שמכניסים לתוכה אופי.

השולחן שסביבו קורים החיים

במרכז המטבח ניצב שולחן אוכל בגובה אי. זהו אולי הפריט האהוב והשימושי ביותר בבית והלב הפועם שלו.

אנחנו אוכלים סביבו, מארחים חברים, מכינים שיעורי בית, מקפלים כביסה, תופרים ומעצבים את הדגמים של נעמי. הוא אוסף אליו שיחות, צחוקים, ארוחות ורגעים קטנים של יום־יום.

מול המטבח תוכנן ארון גדול המכיל את מכונת הכביסה, המייבש, סלי החלוקה וחומרי הניקוי. בחרתי שלא להרחיק את הכביסה לחדר שירות נפרד, אלא לשלב אותה במקום שבו מתנהלים חיי הבית. כך אפשר להחליף מכונה תוך כדי הכנת ארוחת הערב ולקפל את הבגדים על השולחן המרכזי.

זהו פתרון שנולד מתוך הסתכלות על החיים כפי שהם באמת. בית אינו רק חלל שצריך להצטלם יפה; הוא צריך לעבוד נכון גם ביום עמוס, כשהילדים נכנסים ויוצאים, האוכל מתבשל והכביסה מחכה.

מעל השולחן תלויה עבודת אמנות גדולה שנעמי ציירה כשהייתה בת שמונה. היא קיבלה את המקום המרכזי בבית, בדיוק משום שעבורנו אמנות איננה קישוט שמוסיפים בסוף – היא חלק מהסיפור המשפחתי.

בית שקט שנותן מקום לצבע

בחרתי בקירות לבנים ובהירים שישמשו רקע נקי לאמנות, לספרים ולצמחייה.

ספריית מתכת גדולה מכילה את ספרי האדריכלות והאמנות שאספתי מאז ימי הלימודים. במשך שנים קניתי בכל חודש ספר אחד, מתוך ידיעה שיום אחד תהיה לי בבית ספרייה גדולה שתיתן צבע ואופי לחלל.

צמחייה פראית נכנסת מהמרפסת אל הסלון ומטשטשת את הגבול בין פנים לחוץ. כדים גדולים, כיסאות עץ אתניים בשחור ולבן ופריטי קרמיקה הוסיפו בהדרגה נגיעה אוריינטלית. רק לאחר שהבית התגבש הבנתי שנוצרה בו אווירה שמזכירה לי דירה אורבנית במדריד – מודרנית, בהירה ופשוטה, אך גם חמה, אמנותית וקצת בועטת.

לפעמים לא צריך לשבור עוד קיר או להוסיף נישת גבס. כמה פריטים מדויקים, שנבחרו מתוך מחשבה, יכולים לשנות את התחושה בחלל כולו.

גם האדריכלית צריכה להקשיב ללקוח

תכנון הבית הפרטי שלי היה תהליך יצירתי מאוד, אבל גם מבלבל לעיתים. כשאני עובדת עם לקוחות, הדיאלוג איתם עוזר לי לדייק את ההחלטות. בבית שלי היו אינספור אפשרויות, אך לא היה מולי "הצד השני" שמחזיר משוב.

מהר מאוד הבנתי שגם לפרויקט הזה יש לקוח חשוב – בן זוגי, עדי. הוא הגדיר את הצרכים ואת סדרי העדיפויות, ואני הצגתי פתרונות וגרסאות שונות. התהליך הפך לדיאלוג אמיתי עד שהגענו לתוכנית שהתאימה לכולנו.

החוויה הזו חידדה עבורי שוב שתכנון טוב אינו מתחיל בסגנון עיצובי. הוא מתחיל בהקשבה.

בית שמתאים לבעליו כמו DNA

בכל פרויקט אני מבקשת להכיר לעומק את האנשים שעומדים לגור בבית: איך נראה היום שלהם, מה משמח אותם, מה מפריע להם, היכן הם אוהבים להתכנס ומתי הם זקוקים לפרטיות.

אני לא מאמינה בשכפול של פתרונות או בעיצוב בית לפי תבנית קבועה. מבחינתי, הצלחה אמיתית היא ליצור בית שמתאים לדייריו כמו DNA – כזה שמשקף את הצרכים, ההרגלים, החלומות והאופי הייחודי שלהם.

בבית שלנו כל אחד קיבל את ה"פינוק" שלו: עדי קיבל את ממלכת ההורים השקטה; נעמי את חדר היצירה והמטבח שמארח את חברותיה; תמר את חדר החלומות של הרקדנית; דן את חדר הלחימה ואת הסלון הגדול למשחק עם חברים; ואני קיבלתי בית שבו האמנות, הספרים, הצמחייה והחיים המשפחתיים מתחברים יחד.

בלילה, כשאני מביטה דרך הוויטרינה אל המרפסת ואל האורות הרחוקים, יש רגע של שקט שבו אני עדיין שואלת את עצמי: באמת כל זה שלנו?

חולמים על בית שמרגיש בדיוק כמוכם?

בין אם אתם עומדים לפני בנייה, שיפוץ מקיף או שינוי ממוקד בבית קיים, התהליך מתחיל בהיכרות ובהבנה אמיתית של הדרך שבה אתם רוצים לחיות.

אני מזמינה אתכם להשאיר פרטים ולספר לי על הבית שלכם, על האתגרים שבו ועל החלומות שעדיין לא קיבלו צורה. יחד נוכל לבחון את האפשרויות וליצור בית יפה, אישי ופונקציונלי – כזה שלא דומה לאף בית אחר, משום שהוא נבנה במיוחד עבורכם.

לתיאום שיחת היכרות, השאירו פרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם.

תכנון ועיצוב: שמרית משען אברמוביץ
צילום: שירן כרמל
ריצוף וחיפויים: עוז קרמיקה
נגרות: נגריית AB
שולחן האי: Modello
וילונות: עדי זק
תאורה: מאור תאורה
שיש: שיש ניר צבי
פרגולה: GLAV Awnings

אמנות: אסף שני, טלי יאלונצקי, נעמי אברמוביץ וגלריית 1of135