הסיפור של הבית

כשהתחלתי את לימודי האדריכלות המתמטיקה שבה סקרנה אותי – השאיפה לפתור את הבית כך שכל החללים יהיו מנוצלים, כך שכל רצונותיו של הלקוח יבואו לידי ביטוי בתכנית, שיהיו מספיק מקומות אחסון ועדיין להקפיד ושמור על תכנית שתהיה פשוטה ונהירה לכל. במשך השנים הבנתי שזה החלק הפשוט בעבודה שלי ובמאמץ לא גדול אני מצליחה להשיג תוצאות טובות. עם זאת גיליתי את הקסם האמיתי שאינו קשור לשרטוטים ואינו קשור לסקיצות רעיוניות, לפלטות צבעים או לשטחים מרובעים – הוא פשוט קשור באנשים.

המקצוע שלי שמזמן אלי מפגשים עם אנשים שונים הוא זה שמאתגר אותי בכל יום מחדש, הוא זה שמוסיף את הפלפל והעניין. הרצון להבין ולהכיר לעומק את הפרטנרים או הבעלים של כל פרויקט הוא האתגר האמיתי. הכוונה לחדד יחד אתם את המחשבה לשאול יחד את השאלות שאף פעם לא שאלו את עצמם גורמת לפרויקט להתאים להם כמו כפפה אלי יד בתפירה אישית. הבעלים של הבית הזה הגיע אלי אחרי שראה פרויקט אחר שלי. כבר בפגישה הראשונה הוא אמר "אני רוצה בדיוק בית כזה, עם אותה פלטת צבעים עם אותו מטבח…" בחיוך עניתי שלא יכול להיות אותו בית ובאותו רגע הבנתי שאני הולכת לצלול לתוך העולם שלו בכדי להבין – מי הוא – בכדי להבין מה יהיה הבית שלו.

הפרויקט הספציפי הזה היה מאתגר כפליים מסיבה פשוטה – הבעלים של הבית בדיוק התחיל את פרק ב' בחייו, ובאותו הזמן ממש שאני למדתי להכיר אותו – הוא למד להכיר מחדש את עצמו. השאלות צפו באוויר – והתשובות עליהן היא בעצם בחירה, בחירה של החלל שמגדיר את בעליו. מגדיר אותו כחד, כשואף לזוג, כאיש משפחה, כאיש חופשי, בוחר פן אחד בפסיפס האישי שלו שממנו נברא הקו הרעיוני של הבית. הבית תוכנן לאפשר טיול הדרגתי לעין. שילוב של מודרני עם איפוק קלאסי, מארג מאוד עדין של שניהם. בית גברי עם יד נשית. בפתחו יש את גרם המדרגות המוביל לקומת החדרים העליונה, מתחתיו יש ארון נגרות יפיפה דמוי מגירות שמכיל את כל הפצ'קעס של הבית. הארון מאוד בולט, דומיננטי ומניח את המבט הראשוני עליו. רק אחרי שסיימנו לסרוק אותו העין ממשיכה לטייל בחלל. האפשרות שלי כאדריכלית להנחות את הסקרנות והמבט, לחשוף את החלל בקצב שאני רוצה מאוד חשוב לי ומאוד קשור לשליטה החללית שיש לי בבית.

פתיחה של הרצפה בין שתי הקומות בגרם המדרגות נתנה לגרם המדרגות משמעות הפכה אותו לאלמט קישוטי בבית, חיברה ואיחדה את שתי הקומות לאלמנט אחד שחוויה של מבטים עוברת לכל אורכו. מהמעקה המסוגנן באיפוק רב לתפיסה של תמונות דלת מרוקאית ענקית שנמתחת על פני שתי הקומות אל שלשיית מנורות שמתחילות מתקרת הקומה העליונה ומקשטות את ארון המגירות שבקומה התחתונה, אל פסיפס של תמונות מתוך אתר בנייה שמרמזות על עיסוק בעליו.

בהמשך קומת הקרקע הסלון שנשאר פתוח ומרווח מאפשר יציאה לגינה מטופחת ומארח בתוכו אלמנטים קלסיים כמו הפסנתר הישן, או מכונת תפירה זינגר מקורית שמשווים למקום את המראה הקלאסי, השטיח הארוג נותן את נקודת הצבע שמגדירה מאוד את החלל. במטבח הפכתי את ההעמדה והסידור של האלמנטים כך שנוצרה פתיחות מירבית וקשר עיין בינו לבין הסלון. המטבח שתוכנן בסגנון קלאסי נקי ונצבע בצבע שמפנייה עדין משלב בתוכו אלמטים גסים יותר כמו שולחן האוכל עם פלטת עץ אלון ורגלי מתכת מפורזלות, או שידת תפעול שתוכננה בסגנון וינטג' נקי ומגדירה את אזור התמי 4 ואיתו את כל עמדת הקפה.

בקומה השנייה בחדר השינה רציתי לצאת מדפוס התכנון הקבלני של אזור שינה עם דלת לחדר ארונות ודלת לחדר רחצה. ולכן כל הקיר של חדר הארונות נשבר ובמקומו הותקנה זכוכית מודפסת עם ציור מ 1828 של "נערה קוראת ספר" של גוסטב אדולף הנינג. מיקום הנערה הביישנית המודפסת כמעט בגודל טבעי בחדר השינה כשהיא מליטה את פניה לתוך הספר יוצרת הן מתח והן שעשוע עם המתבונן. כשהחדר חשוך ומדליקים את האור בתוך חדר הארונות כל האלמנט הזה הופך לקופסת אור בעצם מנורת לילה ענקית. למעשה תכנון אדריכלי שהפך למוצר. כל הבית קיבל תפנית או כיוון מזרחי, מעיין קו עדין ארוג בין הפרטים שמחבר בניהם ויוצר סיפור שלם. זו לא הייתה בחירה (לפחות לא במילים) של הלקוח זו הדרך שבה אני כאדריכלית פרשתי את הלקוח שלי. הומאז' לשורשים האום כלתומים שלו 🙂 מאוד נהניתי לתכנן את הבית הזה בעל הבית וילדיו הרגישו לי כמשפחה. מסוג הדברים שמשאירים חותם, נותנים טעם ומגדירים את המקצוע שלי בכל יום מחדש.